בוקר אחד
שרציתי קצת מנוחה מהחיים
הפתעתי אותך בכרטיסים
ללונה פארק
את היית מעדיפה
להמשיך לישון
אך אני אדם עקשן
אמרתי לך לא היום
תפסנו ת'מונית הראשונה
כולי הייתי מלא התרגשות וצפייה
ולך בכלל לא אכפת
כשנכנסנו הכל היה זוהר
ריח צמר גפן מתוק באויר
ואוירה מסוג אחר . אני רציתי ללכת לקליעה למטרה ולזכות בדובי ואולי גם בליבך
לצידי היו
עוד הרבה ילדים
שמנסים , אוחזים בידם רובים קטנים
אמרת לי
לפחות מכינים אותם לחיים
אחר כך
הלכנו למכוניות המתנגשות
עשרות ילדים צוחקים ונהנים
אמרת לי לפחות כאן אין הרג בכבישים
תחנה הבאה היתה חדר המראות
ראינו את עצמנו רזים שמנים
אמרת לי זה לא חשוב
העיקר מה שיש בפנים
לאחר מכן ירד כבר החשק
אך הלכנו לרכבת ההרים
ראינו את עצמנו עולים יורדים
אמרת לי זה כמו החיים
כשירדנו ראית שאני עצוב.
שאלתי אותך
למה לא ניתן להיות ילד שוב.
היכן נעלמה התמימות,השמחה מהדברים הפשוטים.
אמרת לי אנחנו יותר לא ילדים
את מי אנחנו משלים.
השבתי האם נורא להשלות את עצמנו לכמה רגעים.
לפני שהספקת לענות לי אחזתי את ידך
ורצנו
לגלגל ענק
בשעה שהלילה כבר ירד
כשהיינו למעלה במרומים
ניסינו יחדיו לגעת בכוכבים
לפתע ראיתי חיוך על פניך כזה שלא ראיתי כבר שנים
כי למשך כמה דקות אני ואת היינו ילדים
;){kind=link}